050-8642138 nissim@dr-geron.com

לפרוסקופיה מתקדמת

טיפול ניתוחי בהשמנת יתר

לפרוסקופיה מתקדמת

טיפול ניתוחי בהשמנת יתר

סיפורים אישיים

דליה אשל - סיפור אישי

אומרים לי שאני מאוד אמיצה שהלכתי לעבור את ניתוח "שירוול קיבה" ואני עונה " לא מאומץ הלכתי לניתוח אלא מתוך יאוש" החלטתי שבגיל 52 חייבים לעשות סוף סוף שינוי וזאת לאחר שממגיל 12 אני בדיאטות. התנסתי בדיאטות שונות ומשונות , חלקן במסגרת משפחתית שכללה את הורי ואחותי וחלקן כנערה ואישה נשואה לבד או בקבוצות תמיכה.
מתקופת הילדות זכורה לי "דיאטת רבין" ( במשך שבוע בכל יום אוכלים תפריט שונה : 6 בננות ושתי כוסות חלב, 6 פרוסות לחם עם חמאה, 6 ביצים ו 6 מלפפונים ירוקים) ועוד כמה שילובים שאינם זכורים לי. מה שכן זכור לי שאימי , מתוך אהבתה הבילתי נשלטת לשוקולד, הוסיפה לדיאטה "יום שוקולד", אכלנו טבלת שוקולד פרה אדומה + 3 שורות, זה היה היום הכי כיפי !!!

עשינו דיאטת חלבונים  הרבה לפני שאטקינס התפרסם לפחות בארץ , (מדובר על שנות השבעים המוקדמות), עוף, ביצים ומוצרי חלב ומלפפונים ירוקים וחמוצים ללא הגבלה עם שתיה מרובה ורק לשבועיים.

לא ארחיב אך אמנה  עוד כמה: דיאטת אורז מלא, שומרי משקל ודיאטה קלאב. קבוצות תמיכה פרטיות. התנסתי גם ב "מלתעות",הילינג ודיקור סיני. אכלנים אנונימיים ו… מה לא.?

לאורך השנים השלתי מעלי כ- 200 ק"ג כי בד"כ הייתי מרזה די בקלות . בכל כ- 3 שנים הייתי נכנסת ל"אטרף" ומנסה את כוחי בדיאטה שונה ובכל פעם לא השכלתי לשמור על הירידה במשקל יותר ממספר ימים לא רבים.

באחד הימים פגשתי חברה שסיפרה לי שבעוד מספר ימים היא הולכת לניתוח קיצור קיבה והוסיפה שם של חברה נוספת שעברה את הניתוח ימים בודדים קודם לפגישתנו. התחלתי להתעניין בניתוח, הססתי, פחדתי ולכן הנחתי זאת בצד  לעת עתה.  לאחר כשנה פגשתי את שתי החברות באותו יום, התפעלתי ממה שראו עייני והחלטתי שגם "לי מגיע" להראות טוב יותר ולהיות בריאה יותר. החלטתי שצירוף המיקרים מטרתו לכוון אותי ואני צריכה לעשות משהו ולא רק לדבר.  בו ביום פניתי לרופאת המשפחה שהמליצה לי על דר' גרון. לאחר 5 שבועות עברתי את הניתוח. עלי לציין את ההסבר המפורט, היחס החם והליווי הצמוד להם זכיתי מדר' גרון.
ערב הניתוח  משקלי עמד על 116 ק"ג והיום הוא סביב 80 ק"ג חשוב לציין ש 5 חדשים לפני הניתוח שקלתי 129!! ק"ג, כך שחשבון פשוט יראה שהורדתי 13 ק"ג בשמירה קודם לניתוח.

ביום 12.12.2008 עברתי את הניתוח.  ליום הזה אני קוראת "יום ההולדת החדש שלי" והוא חל במזל קשת, בו חל גם יום הולדתי.

מה השתנה בחיי מאז הניתוח? ה מ ו ן !
בעבר, אם לא היתה חניה ליד המקום אליו הייתי אמורה להגיע הייתי עושה סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד עד שהיה מתפנה מקום חניה, והיום? אין בעיה לצעוד כמה שצריך, לא להתנשף ולהגיע בכיף ובהמון סיפוק!

אז, החיי הקודמים סבלתי משפשפות במקומות אינטימיים שדרשו רחיצות חוזרות ונישנות בחורף וביתר שאת בקיץ, והיום? שכחתי מהצרה הזאת!
פעם קניית הבגדים עלתה בכסף רב והתבצעה אך ורק בחנויות למידות גדולות וגם שם המכנסיים (מס' 6) לא תמיד הספיקו להיקף מותני, והיום? אני קונה בגדים היכן שבא לי , אפילו בשוק "רמלה לוד", כיף אמיתי !

פעם חזיה עלתה קרוב למאתיים ש"ח, היום במחיר הזה אני קונה 6 חזיות ומחליפה לפי צבע הבגדים. איזה כיף !!!
אנשים לא מזהים אותי, מרימים גבה ומחמיאים.  הכי כיף שבעולם !!
בן הזוג והילדים תמכו, תומכים ומאושרים ולהם תודות רבות !!!!!!
עשינו מינוי במועדון ספורט ואני מסתובבת עם בגד ים, מכנס צמוד בחוגי פילאטיס ועיצוב וחיטוב. מי חשב שיגיע יום כזה. הביטחון העצמי שלי נמצא בצמיחה מתמדת.

מה עוד אני עושה?
אני נשקלת כמעט בכל יום. אוכלת כל כ 3 שעות. מקפידה על כמויות קטנות של אוכל ושותה מים.
נסיוני לימד אותי שטוב לי לשתות משקה חם (קפה/תה) לאחר האוכל בלגימות קטנות ובכמות קטנה, זה מוריד לי את האוכל.
סבלתי מאוד מגזים בבטן אך בעזרת שינוי תזונתי וצריכת אנזימי עיכול השתפר מצבי עד מאוד.
מיותר לציין שאיני ממליצה לאחרים לעשות מה שאני עושה ויש להיוועץ בבעל מקצוע.

בקיצור, חיים חדשים.

אני משוחחת עם אנשים מספרת להם את חוויותי ומבקשת מהם לחשוב על חיים בריאים אך אינני מנסה לשכנע אף אחד ללכת בדרכי.

אם את או אתה רוצים לשוחח עימי  על עצמכם או בן משפחה, קרוב או מכר ,אתם מוזמנים לעשות זאת בכל עת.

דליה אשל-מרום

לטלפון :   052-4492338

או לכתובת המייל שלי:  eshkap@gmail.com

סיפורו האישי המרגש של אלי לוי

שמי אלי לוי, אני מגדל לבד 2 ילדים קטנים, בן בן 11 ובת בת 10. לפני כ 6 שנים עברתי 2 התקפי לב וגם אירוע אחד של דום נשימתי. שקלתי אז כ – 152 ק"ג. עשו לי צנתור וגילו סתימה של 70% בעורק הראשי. ניסיתי דיאטות רבות ללא הצלחה ולבסוף התייעצתי עם רופאת המשפחה לגבי ניתוח קיצור קיבה. הגעתי למצב שהייתי אוכל בכל ארוחה כמויות עצומות. לדוגמא כשהייתי עושה על אש אכלתי כ 20-25 כנפיים, כשאכלתי שווארמה אכלתי 4 מנות והייתי ממלא את הפיתה חצי בשר וחצי שומן.
חיי היום יום היו קשים ביותר. כשליוויתי את ילדי לגן מרחק כ 500 מ' הייתי נאלץ לנוח כ 3 פעמים בזמן ההליכה.
לאחר התייעצות עם רופאת המשפחה הופניתי לד"ר נסים גרון מנהל המחלקה הכירורגית בבית חולים פוריה. בפגישה הסביר לי ד"ר גרון על הניתוחים שקיימים, תוצאות וסיבוכים. החלטתי לעבור ניתוח מעקף קיבה, ואחרי שעשיתי את כל הבדיקות אושפזתי בפוריה לניתוח.
נכנסתי לניתוח בשעה 08:00 בבוקר והגעתי למחלקה לאחר התאוששות ב 18:00. כבר בשעה 22:00 הורידו אותי לשבת בכורסא והספירה לאחור החלה (במובן לרדת במשקל). הייתי מאושפז כשבועיים והשתחררתי מבית חולים עם צורת אכילה חדשה בהנחיית דיאטנית. ירדתי יפה במשקל והורדתי כ 90 ק"ג בשנה הראשונה. היום אני 5 שנים אחרי הניתוח, משקלי יציב על 70 ק"ג ואין מצב שאני עולה חזרה במשקל. היום אני יכול לשחק כדורגל עם ילדי, אני יכול ללכת ולרוץ ומרגיש הרבה יותר טוב. הפסקתי כמעט את כל התרופות שלקחתי לפני הניתוח ואני יותר בריא מתמיד.

האוכל נשאר אותו אוכל שאכלתי לפני הניתוח, מה שהשתנה זה כמות האוכל שירדה בצורה משמעותית וצורת האכילה. אני גאה במה שעשיתי ועברתי את כל זה בזכות הבן אדם הכי יקר לי והוא ד"ר נסים גרון.(ולמה הוא יקר לי?), כי הוא הציל אותי ממוות והכניס לי חיים חדשים ויותר מאושרים. היום אני מאושר מצורת חיי החיצונית והפנימית וגם כאן לא מפסיק להודות לד"ר גרון ואנשי מחלקתו כולל רופאים ואחיות הם היו השליחים של הקב"ה ששלח אלי.

אני פנוי לכל שאלה לכל בעיה ולכל התייעצות מימכם האנשים השמנים שמעוניינים בניתוח קיצור קיבה. הטלפונים שלי הם:
050-2731255
052-5046217
בהצלחה לכולם
אלי לוי

שפל. נמוך כל כך. מכאן אפשר רק לעלות...( או לרדת? )

גייסתי את כל הפרימיטיביות שיש בי (וגם לא מעט ציניות עד רשעות גבוהת גלים…) כדי לשאול אתכירורג השד שאצלו נבדקתי בבדיקה שגרתית: " הניתוח שאתה ממליץ עליו הוא הניתוח שנשים שכתוב עליהן בעיתון מתות בגללו? לא היה לי מושג קלוש על מה הוא מדבר.
גבירתי, את תמותי מעודף המשקל שלך לפני שתמותי מניתוח השרוול " אמר ד"ר זילברמן. אני ממליץ לך לפנות בדחיפות לד"ר גירון במחלקה הכירורגית בבית החולים פוריה להתייעצות בנושא.
הוא לא חייך בכלל, הפנים שלו היו עייפות ומודאגות , כמו מישהו שכבר ראה הרבה גיבורות כמוני, ואני הרגשתי שוב,  כמו תמיד, את הסכין של הפחד ישר לתוך החזה.
הסכין הזאת נשארה נעוצה בתוכי כשלבשתי את שמלת האוהל הכעורה על 150 הקילוגרמים שלי. הרגשתי זקנה ועייפה והתנשמתי בכבדות. כל מאמץ קטן כמו התלבשות ,  לווה בקוצר נשימהובתחושת חנק. התקשיתי להיכנס ולצאת ממכונית, לטייל בין חלונות הראווה, לטפס במדרגות, ואין מה לדבר על לצאת לטיול משפחתי או לטיול שמנתי עם תלמידים. מחתיכה הפכתי לאישה שמנה. לנכה.
ירדתי מהקליניקה שלו, מזיעה ומתנשפת, אישה אדירת מימדים, בת חמישים, מיואשת, בודדה, מדוכאת. הרגשתי כל כך רע. אני שהייתי תמיד היפראקטיבית, חיובית, שמחה ומלאת אופטימיות. כל דריכה על כפות רגלי הנפוחות עלתה לי בכאב של שריפה.
ברגע ההוא, במקום הכי נמוך בחיים שלי,  כך סתם בין השוק העירוני והסופרפארם בטבריה, שלח הקב"ה את ידו הקדושה כדי להרים אותי.
פגשתי לפתע את י. מכר שלי שלא ראיתי מזה זמן רב. הוא היה מוכר לי  כאיש ענק מימדים עם בטן אדירה שהשתפלה בכבדות ממכנסיו. הוא תמיד היה קצר נשימה ונראה תמיד כעל סף חנק. אבל עכשיו, לפני עמד צעיר חתיך בג'ינס ובנעלי ספורט אופנתיות. שערו מרוח בג'ל קוצים. הוא נראה פשוט מדהים כאילו נעשה צעיר ב20 שנה. " מה עשית? כמעט צעקתי. " ניתוח שרוול אצל ד"ר גרון בפוריה"…
אם יש רגע מכונן בחיי אדם, זה היה הרגע שבו הרגשתי שהקב"ה שלח אלי שליח.גמלה בי ההחלטה באותו רגע ממש. המילה שרוול הפכה למנטרה, לתפילה, לאובססיה, לטירוף. למשאת נפש. אני רוצה לחיות. גמלה בי ההחלטה.
כמו טיל מבוית, כמו לוחם קומנדו ממוקד מטרה  הסתערתי על המשימה. מאותו  רגע ואילך החלה עבודתי כתחקירנית או כחוקרת מלומדת: חיי הפכו קודש לחקר הניתוחים הבריאטריים. הקדשתי את כל זמני הפנוי כאמא לעשרה ילדים ומורה במשרה מלאה כדי ללמוד את הנושא. ישבתי שעות כדי לקרוא כל חומר אפשרי באינטרנט, עיניתי את רופא המשפחה שלי בשאלות קשות, והתחלתי להתקשר ביוזמתי לאנשים שלא הכרתי ושעברו את הניתוח לקיצור קיבה מסוג שירוול כדי להציק גם להם.
"הפכתי לפצצה, ירדתי 70 קילו", אמרה לי קיבוצניקית אחת שנותחה שנה קודם אצל ד"ר גרון.
"ידעתי רק שאני רוצה שלילדים שלי יהיה אבא, לא רציתי למות צעיר"  ענה לשאלתי האם לא פחדלמות בגלל הניתוח, רופא אחד שהשיל כ-70 ק"ג ממשקלו אחרי שנותח אצל ד"ר גרון" .
כשעליתי, אחרי שבועיים, על המשקל במרפאה של ד"ר גרון המשקל הראה: 150 ק"ג. לא   ניסיתי אפילו להסתיר כמו תמיד את המחוג מפני בעלי שעמד מאחורי . הבטן שלי, החזה והירכיים שלי היו כל כך גדולים שלא יכולתי אפילו להתכופף כדי לשרוך את שרוכיהן של נעלי הספורט המגושמות שנעלתי.

מדרגה ראשונה: חותכים. לידה. שלום נעורים.  
ברוכים הבאים חיים חדשים. חיים שלמים נשארים מאחור
לילה ראשון.
כואב נורא.
מסטולית מחומרי ההרדמה אני מלטפת את ידו של האח, גבר, זר מוחלט, שבא לטפל בי במחלקה ואמרת לו: איזה מתוק!
בוקר חדש.
ד"ר גרון הוא איש עדין הליכות ורך דיבור. אבל  אל תרשו לחיצוניות הנימוחה הזאת להטעות.
הלומת כאב ותרופות משככות, התחננתי לפניו בביקור הרופאים שלאחר הניתוח להשאיר את הקטטר המנקז את השתן, כדי שלא אצטרך לרדת מן המיטה לשירותים, ואת צינור החמצן שבאף.  ממוקד ונחוש כמו מג"ד בגולני הדת מצווה עלי לרדת מן המיטה ולהתיישב בכסא, ולאחיות הורה להסיר את הקטטר ואת צינור החמצן. הוא מסביר לי כי מוקדם ככל האפשר עלי לחזור לתפקוד בסיסי עצמאי . אני מבלה את השבוע במחלקה הכירורגית בבית חולים פוריה. אירוח של חמישה כוכבים. מאחרונת עובדות הניקיון דרך הצוות הסיעודי,(מי אמר שהוא שולח את אחיות המחלקה הכירורגית לשבוע פינוק ומסאז'ים בצימר יוקרתי?) ועד לרופאים הזוטרים, הבכירים ומנהל המחלקה בכבודו ובעצמו . כולם שופעי רצון טוב, אדיבות ומקצועיות לעילא. הצוות מרחף מסביבך יום ולילה.  מסביר, מעוטף ומכיל את המטופלים. והמטופל? נרגן כמו ילד בן חמש. הצוות עומד באתגר בכבוד ואינו מאבד לעולם את סבלנותו. .
כדי למנוע סיבוכים אפשריים  מן הניתוח אני מתחילה בסדרה של תרגילי נשימה לאוורור הריאות בהדרכתה של פיזיותרפיסטית. יומיים אחרי הניתוח – כבר לא כואב. ד"ר גרון מצווה עלי ברגישות אך בנחישות: "אני רוצה לראות אותך כל שעה עושה סיבוב במחלקה!" . כמו תינוק שלומד ללכת אני מדדה מצד לצד בהליכה אווזית. אני נורא מתביישת שיסתכלו עלי אבל אני גוררת את 150 הקילוגרמים שלי כל שעה מסביב למחלקה ומאז לא מפסיקה לצעוד.
מחוברת לאינפוזיה. אני בהיי. מצב הרוח שלי הרוח מרומם. אני מתקלחת, מתבשמת, ומתאפרת כל בוקר. לובשת את החלוק הכי יפה שלי, שומעת מוסיקה קלסית באוזניות מיושנות מן הרדיו, וקוראת המון.
אסור לאכול בשבועיים הקרובים, ולאחר יציאתי מבית החולים בהדרכתה של הדיאטנית המקסימה מנו , אהיה נתונה בדיאטה של נוזלים צלולים.  אבל עכשיו אני בצום מוחלט, לא רעבה ולא צמאה, אבל עדיין חושבת על אוכל.
אף אחד כאן לא חשב על זה אבל מנותחי הקיבה משוכנים בחדרים בהם האורחים הצדיקים מקיימים מצוות ביקור חולים כרגיל: כולם שם טוחנים עוגות, פירות, באקלאוות וכנאפה.
בערב הצוות מגיש ארוחת ערב למטופלים. אני מריחה את הריח של טונה ושל גבינה לבנה ונטרפת. למחרת בבוקר אני עוברת ליד חדר הצוות ומריחה ריח של נס קפה משובח עם חלב,  והבטן מתכווצת. מגעגוע.
ביום אחר, אחרי ארבעה ימים ללא אוכל, אני מריחה פתאום, במסדרון ליד הרנטגן את ריחו של הפלפל הירוק שאוכל טכנאי הרנטגן, בתוך הכריך שלו. איזה ריח מגרה  יכול להיות כבר לפלפל ירוק? מה  אעשה כשאריח שווארמה עם עמבה? ידעתי כי בניתוח מסירים מן הקיבה חלק שנמצאת בו הבלוטה המפרישה את ההורמון הגרלין האחראי על תחושת הרעב. מה קורה פה? למה אני מרגישה כך?
זהו. שאני לא ממש רעבה. 
המוח עדיין לא התרגל.
השמנים רעבים דרך המוח ולא באמת מן הקיבה. את התחושה הזאת למדתי לזהות הרבה יותר מאוחר. וזה השיעור הראשון למדייט המתחיל: מתי אני באמת רעב וצריך לאכול?  מתי המוח רעב לסרוטונין משכך כעס? בדידות? שעמום? חרדה? תחושת חולשה קנאה או חוסר ערך עצמי?
אמאל'ה! מה עשיתי לעצמי! תעצרו את העולם! אני רוצה לרדת!

מה, עדיין לא בלונדינית עם עיניים כחולות?
יום שישי. 12 בצהריים . לפני שעה השתחררתי מן המחלקה. אני במטבח . אופה ומבשלת לשבת. ערב שבת. מותר לי לשתות רק נוזלים צלולים . החלות של שבת, האוכל הנהדר לא עושה  לי כלום. אני מרגישה נהדר. צמוד אלי נקז: מעין שקית קטנה המנקזת את עודפי ההפרשות מן הקיבה. אני לא חשה חולשה כאב או עייפות. אני מאושרת, בעלי, ילדי עוטפים אותי באהבתם, אפופת תקוות לעתיד.
בבית החולים ירדתי לאחר שבוע בצום אולי  קילו אחד. אכזבה קלה. קיוויתי לחזור הביתה בלונדינית עם עיניים כחולות. סתאאם!
אבל אף אחד לא חתך את עודפי השומן שלי בסכין בחדר הניתוח. חובת ההוכחה מוטלת עלי.
שבת בבוקר.
על הפלטה מונחים בורקסים וביצים קשות.  על השולחן מטבוחה טובלת בשמן וסלט חתוך דק דק מוצף בשמן זית, וזיתים נהדרים. אני מבינה פתאום, לא. לתודעתי מחלחלת ההכרה:
אם רק אטעם, אם רק אתפתה: אני מתה.
אין יותר עשרה בורקס לארוחת הבוקר של שבת! (עם שתי ביצים קשות ונס קפה על חלב).
אני פורצת בבכי נוראי. כל שבת הייתי תמיד עסוקה במלאכת הקודש של האכילה. תם עידן בולמוס האכילה בחיי. הלכתי לניתוח בהחלטה רציונלית להציל את חיי אבל רק עכשיו אני ממש מעכלת, וההכרה מכה בי בעוצמה שלא צפיתי. המוח דורש את מנת הסרוטונין שלו שלא מגיעה.

שבוע לאחר הניתוח או: איך נגמלתי מפחמימות
שבת בצהריים. אני שוכבת על השטיח בסלון ביתי. הילדים שלי מביטים בי בתדהמה ומבוכה. איזה בכי מטהר זה היה! נשטפו לתוכו כעסים כאבים ותסכול של שנים. בעלי מחבק ומלטף אותי ואומר לי מילות נחמה וחיזוק: "אני איתך. כולנו איתך. אנחנו נעשה את זה ביחד. אל תפחדי עכשיו." הילדים צופים  ובוחנים אותי בעיון כדי לאמוד את הסיטואציה החדשה של אמא "חומה בצורה" שתמיד הייתה במגדל הפיקוח ובשליטה עצמית מושלמת.
האם יש סדקים בחומה? . האם בכלל אפשר לאטום את הסדקים ולמלא את החלל ללא הסיוע המנחם של הפחמימות? מה עושים עכשיו ולאן אני הולכת מכאן?

השבת הזאת הייתה מעין יום כיפור קטן. יום של חשבון נפש אחרי עשרת ימי תשובה.  אחרי שבועות של פעילות חקר קדחתנית והתרוממות הנפש לקראת הניתוח, ומיד אחריו, אני מתבוננת במראה אל תוך נפשי, ללא מסיכות או סיסמאות.  מתעמתת מול הפחדים והכאבים הכי בסיסיים שלי ומבינה שמן השטיח הזה, על רצפת הסלון אין לאן לרדת יותר. מכאן אני יכולה רק לקום. המשפחה האהובה שלי: בעלי וילדי עוטפים אותי באהבה, ואהבתם נושאת ומרימה אותי. בעלי הוא הגור והמנטור שלי. הוא מלווה אותי יום יום ורגע רגע בתהליך. הוא מלמד אותי את כל מה שני יודעת היום על תזונה ופעילות גופנית. הוא מנגב את דמעותי ולעולם לא נותן לי ליפול לתהומות שאורבים לי שם בחושך. אלו שמובילים אותך בלילה בעורמה למקרר.

אז מה אכלתי? (או בעיקר: מה לא אכלתי…)
יום ראשון. שבוע ויום לאחר הניתוח.
אני בכלל לא רעבה.  ובאופן מדהים: המחשבות האובססיביות על אוכל נעלמות כלא היו.
בעיקר שותה מים בכמויות מדודות וזה ממלא אותי מאד.
כותשת אל תוך המים מולטיויטמין, סידן, ברזל  וויטמין D ו-B12  שצוויתי לקחת ע"י הדיאטנית.
שותה מרק צלולים של ירקות ואבקת חלבונים מהולה במים.
אבל אני לא נוגעת – לא מתקרבת- לא מביטה –ובעיקר לא חושבת על פחמימות.( לא לחם, לא תפוח אדמה לא אורז או פסטה).

זאת הדיאטה שלי למשך שלושת השבועות שלאחר הניתוח . אבל איזו ירידה אדירה במשקל!
שלושה שבועות אחרי הניתוח אני כבר משילה 15 ק"ג ממשקלי, ומרגישה נהדר!

מתקיימת חודשים ארוכים מדיאטת החלבונים, דלת שומן, דלת שארית, בעקר מרוסקת וטחונה בהתחלה. ( מעט עוף טחון כקציצה, יוגורט 1.5% גבינה חצי אחוז שומן) אחרי חודשיים אני מתחילה להוסיף בזהירות מידי יום ירקות טריים, פרי אחד ביום, מעט מאוד קטניות כמו עדשים ושעועית, וחלבון ביצה פעמיים ביום (בעיקר לאחר פעילות ספורטיבית כדי לסייע לגוף לבנות ביתר יעילות את השרירים) .
בחודשים הראשנים אני צורכת 500- 700 קלוריות, ומגיעה עד ל1000 קלוריות ביום וזהו.
אני לומדת לקרוא לראשונה את תווית המזון שבסופר, ולומדת בע"פ טבלאות ערך קלורי של מזון .
אז נכון שבימים הראשונים, של הגמילה מפחמימות, אנשים מסוימים עלולים לחוות תחושות של התרוקנות ודכדוך שהם תוצאה של ירידה בכמות הורמון הסרוטונין עקב אי צריכת פחמימות.( ההורמון המופקד על תחושות שביעות הרצון וה- WELL BEING  שלנו). אני קוצה להניח שמדובר במעין תהליך גמילה פיזי במיעוטו ונפשי ברובו, מחומר שמעניק לאדם השמן תחושה כוזבת , אשליה, של שימחה, מלאות ושביעות רצון.
מבחינתי,  למדתי מניסיוני בתהליך לא פשוט, אפילו כואב,  להתבונן אל הנפש פנימה, ולבחון מה אני באמת צריכה,  כתחליף למזון מנחם, מרדים וממלא.  למדתי גם כי  האנדורפינים, ההורמונים המשתחררים בגוף לאחר פעילות גופנית, בהחלט יכולים להוות תחליף מספק לאכילה. אבל התובנות האלה לא התגבשו בן יום וכל אדם יחווה את התהליך הזה באופן שונה.
יש אנשים שהמשיכו לצרוך אחרי הניתוח מזנות בעלי ערך קלורי גבוה אך בכמות קטנה, ולא עסקו בספורט. אנשים כאלו יאבדו הרבה פחות ממשקלם. אחרים שדחסו בכוח כמויות גדולות של מזון עלולים לגלות כי הכיס השרירי הזה עשוי להתרחב ולאבד את אפקט ההצרה שלו – וחבל שכך.

ספורט? אני???
מוצאי שבת. בדיוק שבוע לאחר הניתוח.
השעה מספיק מאוחרת ואין אדם ברחוב. אני כל כך מתביישת ולא רוצה שאיש יראה אותי. הרגליים שלי כל כך נפוחות שאין שום סיכוי להעלות עליהן נעל ספורט כלשהיא. אני נועלת את נעלי הספורט של בעלי במידה 43 , לובשת את שמלת השק הענקית שלי, ויוצאת מן הבית לצעידה ברחוב שליד ביתי. בני וביתי הגדולים מלווים אותי. בכבדות אני יורדת את שלושת המדרגות אל הרחוב. אני מניחה את יד ימין על כתפו של בני ואת יד שמאל על כתפה של ביתי וצועדת כמו תינוק את הצעדים הראשונים שלי כספורטאית.
אני ספורטאית?
רחוק מכך.
לאיזה מרחק בדיוק אפשר לשנע את 150 הקילוגרמים שלי ולהשאר בחיים?
בצעירותי הייתי שחיינית ושחקנית כדורסל, אבל  מזה שנים נמנעתי מכל זכר של פעילות גופנית. ולא: הטיפול במשפחה ואחזקת הבית אינם פעילות גופנית.  תמיד עמלה על תיקון עולם. פצצת אנרגיה , הופכת עולמות כדי להושיט יד להציל ולטפל. אבל שוכחת  אותי, את עצמי.
אחרי  עשרה מטרים אני כרגיל מתנשפת. אחרי עשרים מטרים אני כבר מתנשפת בכבדות. חם לי נורא. אני שופת זיעה. כדי להקל על התנועה אני מתנדנדת מצד לצד כמו אישה הרה . הירכיים שלי ענקיות והן משתפשפות באלימות זו בזו. הלחץ עצום על כפות הרגליים המעונות והנה מתחילה תחושת השריפה הנוראית: בתחילה בכפות הרגליים ואח"כ בחזה. אני בטוחה שאני צריכה צינתור. אבל כבר שנים אני כבר חייה בהכחשה.

קשה לי לנשום. יש עלייה קטנה, קטנטונת, ליד ביתי ושם אני עוצרת. אני עומדת ליד פח הזבל של משפחת      .
אי אפשר יותר.
מעולם בחיי לא הצלחתי לעבור את הנקודה הזאת בהליכה ברגל. צעדתי בדיוק ארבעים מטר. אני מביטה בייאוש אל המדרכה הנמשכת מכאן הלאה. האם שם נמצאת הארץ המובטחת? מה מאושרים האנשים שיכולים לצעוד להם בחופשיות על המדרכות כאוות נפשם!

מן הרגע הזה ואילך הופכים פחי הזבל שעל המדרכה לנקודות  ציון המרחק שהתקדמתי מידי יום ולמשאת נפש. זאת מפני שאני לא מוותרת לעצמי. למחרת בדיוק באותה שעה בליווי הילדים אני יוצאת לאותה צעידה.
שמלת אוהל ענקית.
נעלי הספורט הענקיות של בעלי.
מדרגות.
עשרים מטר.
שריפה.
הברכיים שלי צועקות חמס.
אבל אני הולכת ומאריכה מידי יום ומידי שבוע את המרחק בהדרגה.השלב הבא:
הפח של טוויטו. עלייה קטנה. נצחון קטן.
ואחר כך עד למועדון הישוב.
עוד נצחון.
כדי להגיע למכולת אני צריכה לטפס עלי של כ 50 מטרים מיוזעים ומתנשפים, וזה הרגיש וכאב אז  כמו לטפס על האוורסט.
עוד נצחון.

שבועיים לאחר הניתוח אני מתקשרת אל מאמנת הכושר גליה כהן שמאמנת אימוני כושר גופני במועדון היישוב. מאוד מטרידה אותי השאלה האם רוב המתאמנות הן צעירות? חתיכות?
כשאני נכנסת לסטודיו אני פוגשת לראשונה את גליה שאחרי ד"ר גירון הופכת לאדם המשפיע ביותר על חיי. מאותו רגע שבו עברתי את סף הסטודיו שלה חיי כבר לעולם לא ייראו  דומים לשום דבר שהכרתי קודם לכן.
המאמנת גליה מעבידה אותי בפרך פעמיים בשבוע למשך שעתיים באימונים משתנים שכוללים את כל מרכיבי הכושר הגופני: אימון אירובי לפיתוח סיבולת לב ריאות: מחול אירובי, מדרגה ואינטרוולים משקולות, עבודה מול התנגדות: משקולות, פרפרים,וגומיות, עיצוב וחיטוב שרירים ו, ומתיחות להארכת השרירים והגמשת המפרקים. כל אימון מתחיל בחימום ומסתיים בהרפייה ומתיחות. .המוזיקה , אוי המוזיקה הזאת קיצבית ומטריפה ודוחפת אותי להפיק יותר ויותר מעצמי. לימים הפכה לחלק מחיי עד כדי כך שאיני יכולה לבצע פעילות גופנית בהעדרה. המוזיקה הזאת נקשרה כנראה במוחי עם החוויה המשקמת המתקנת הזאת של הלידה מחדש.

באימונים הראשונים, אני מצליחה לעמוד על הרגליים במשך חמש דקות ובשאר הזמן עיני מלאות דמעות ואני עומדת ומתבוננת על המתאמנות האחרות, בעצב, בבושה, ולפעמים אפילו בשנאה. מידי פעם במהלך האימון אני מנסה להפעיל את גופי ונדהמת שוב ושוב בעיקר מן התחושה המתסכלת של בגידת הגוף. בכל שיעור אני מעיזה ומצליחה מעט יותר .. אני מנסה באמצעות דמיון מודרך לדמות לעצמי את התנועות. אני מדמה במוחי את התנועות הנדרשות כאילו אני ממש עושה אותן. לא מזיזה אפילו איבר אך מדמה לעצמי את תחושת התנועה ומנסה לחדור את חומות המוח הסרבן. שאינו מוכן עדיין לפקוד על האיברים לנוע. זה אולי נשמע מוזר אבל זה עבד ובגדול. דמו בנפשכם שניתן אפילו להפעיל את מנוע המכונית גם לא באמצעות מפתח ההצתה אלא בדרכים עוקפות…
מעולם לא עזבתי את הסטודיו לפני תום האימון. גליה, מקצועית לעילא, מכילה את תסכולי ובאותה עת  מעודדת, ומדרבנת אותי להרחיק בכל שיעור את גבול היכולת שלי.
בהתחלה : " לאט לאט מיכל, בקצב שלך, אל תעמיסי על עצמך, תקשיבי לגוף שלך.
או: " איזו גדולה.. גדולה מהחיים,"  היא משבחת אותי על כל זנב גילוי של מוטיבציה ונחישות. היא בונה את הבטחון העצמי שלי בהדרגה ובנחישות. מפני שאחרי זמן מה המלל כבר משתנה:

"תציקי לשומנים, אל תוותרי לעצמך! עוד! עוד להמשיך. עוד לא כואב! אני לא מרשה לך להפסיק. לא יכול להיות,  את יכולה עוד קצת, ועוד אחד בשבילי , ועוד אחד לשנה הבאה!"
ובשיאה של שטיפת המוח השיטתית היא משכנעת אותי: " איזה כיף? כמה נעים? "
וזה באמת נעים. אני פשוט מתאהבת . בגליה. ובפעילות הגופנית. הכושר האירובי שלי משתקם פלאים. אני מרימה משקלות כבדים יותר מיתר המתאמנות, אני חוזרת על סדרות תרגילים נוספות ומגבירה את קצב ואיכות התרגול בהתמדה. השרירים מתחזקים ומתארכים. המפרקים מגמישים.

שטיפת המוח של גליה עושה את שלה, מפני שלאחר זמן מה אני כבר מדקלמת לעצמי את המנטרות שלה בעצמי, גם כשהיא איננה, במהלך הצעידות שלי: עוד לא כואב! נעים! אל תוותרי לעצמך!

לאחר כמה חודשים, חמושה במכשיר MP3 לצלילי מוזיקת טרנאנס מטריפה ומחרישת אוזניים, אני כבר צועדת פעמיים ביום ומגיעה למרחק הליכה של 10 קילומטרים ביום.  צועדת מהר,  לבד, ובעיקר איני מוותרת לעצמי בשום יום. אני צועדת בחורף בגשם ובקור המקפיא, אני צועדת ב40 מעלות חום עם מיליוני אחוזי לחות באוויר. שום תירוץ אינו תופס ומשורה דבר לא ישחררני.

אני מעבירה מסר ברור לבני משפחתי וחברי ובעיקר לעצמי כי הפעילות הגופנית היומיומית שלי הם פעילויות מצילות חיים שאי אפשר לדחותן או לבטלן בכל מחיר.  אני מגלה את הצעידה והריצה בשדות שמתחת לכביש פוריה. האדמה רכה אך לא בוצית והיא קולטת את משקל גופי ומשמשת לי בולם זעזועים שמונע ממני כאבי ברכיים או מפרקים. הנוף עוצר נשימה בחורף ובקיץ שקיעות זריחות, חריש זריעה, וקציר. אני חווה את מחזוריות הטבע ומעגל השנה במלואו ביחד עם התהליך המדהים של ללדת את עצמי מחדש בכל יום. היה  בכך מזור ומרפא לנפש. אני מגלה שבחורף אני יכולה לרדת בהליכה לטבריה אל מקום העבודה שלי ברגל. עם הזמן אנשים שחולפים על פני במכוניות מתחילים לזהות אותי לנפנף או לאותת לי בפנסיהם כאילו היינו מכרים ותיקים. נהגי משאיות  בכביש פורייה צופרים לי לשלום כשהם חולפים על פני מידי יום באותה השעה.

גילוי חדש ומטלטל  עבורי מתרחש כשגליה מציידת כעבור כמה חודשים את הסטודיו במראות ענקיות חדשות. אני מגלה בתדהמה את הגוף החדש:מוצק ושרירי שקיבלתי. עד אותו יום לא העזתי להביט על עצמי במראה. מטפורית ופיזית. אני קונה לכבוד המאורע בגדי ספורט מלייקרה צמודה שמבליטים את ההישג.

אשה מכוונת יעדים ומטרות
ארבע מטרות העמדתי לעצמי בתהליך: 
הניתוח התקיים ב1 ליולי 2008  
מטרת 100 ק"ג בחנוכה  2008– היעד הושג במלואו. 
מטרת 80 ק"ג בפסח 2009-  היעד הושלם בהצלחה. 
מטרת 75 ק"ג ב11 ליוני 2009 – יום הולדתי ה- 49-  עשיתי זאת! 
מטרת 80 ק"ג בחנוכה 2009- הגעתי למשקל היעד בתוך שנה וחצי.

והכי חשוב: ממשיכה לשמור על משטר אכילה קפדני, עוסקת בספרט באופן קבוע, אני מצליחה לשמור כיום על משקל קבוע של 70- 72   ק"ג  .

להרגיש כמו מליון דולר!
נכנסתי לפני כחודש לקנות מעיל בפעם הראשונה מזה 20 שנה, ומדדתי מעיל אלגנטי יפהפה במידה 42. המוכרת בחנות אמרה: זה ממש ענק עליך, את צריכה ללבוש מידה 40 ואפילו 38. זה היה רגע מטהר של עונג צרוף. אחרי שנים שבהם נמנעתי מלהיכנס לחנויות בגדים והגעתי למידה המפלצתית של 58 , ובעיקר נאלצתי לתפור שמלות אוהל ענקיות בהזמנה מיוחדת, אני קונה היום את הבגדים היפים ביותר בכל חנות שבה אחפוץ, מצליחה לנעול מגפיים על עקבים גבוהים, להראות נהדר ולקבל מחמאות. אני ישנה שנת לילה נהדרת בת 5 שעות ביממה ערנית ופעילה כל היום ממש כמו השפן של אנרג'ייזר. אני לומדת לתואר שני באוניברסיטת חיפה , מגדלת משפחה באהבה ומורה במשרה מלאה. הבדיקות שאני עורכת אחת לחצי שנה מעולות, (לחץ דם, כולסטרול, סוכר, שומנים בדם, ויטמינים ומינרלים). המון חמצן מגיע עכשיו למוח מה שאומר שאני חדת וחריפת שכל יותר מאי פעם ומתמודדת עם מטלות החיים כמו נמרה. החיים נראים ומרגישים לי הרבה יותר קלים, כי אני  כל כך קלה גמישה וזריזה וקל לי לנוע ממקום למקום.

מה משמעותו של ה"שירוול"  בחיי?
להכרתי, הקב"ה  יתברך שמו, בחסדו כי רב, שלח נשמה טהורה את ד"ר גירון כמו מלאך או שליח לעזרתי כשהייתי במקום הנמוך ביותר בחיי כדי ללדת אותי מחדש. הרופא ברוך הידיים הזה, תפר עבורי כיס קטן ומצומק שהוא נעים להכיר: הקיבה החדשה שלי. כאן הסתיים תפקידו, ומכאן פגשתי אותי, את עצמי.
מכאן נפתח לי פתח של פעם בחיים ל"הזדמנות שנייה". אני בורכתי – כי לא לכל אדם נפתח בחייו חלון הזדמנויות שכזה.  החלטתי למנף את הניתוח  למהפך אמיתי בחיי.

מיכל: michal.partner@gmail.com

דר' נסים גרון – מרפאות

אסותא חיפה 
כתובת:
קניון לב המפרץ
צ'ק פוסט – חיפה

טלפון מזכירה ציפי:
050-8642138

ד"ר ניסים גרון:
053-9260690

סיפורים אישיים

דליה אשל - סיפור אישי

אומרים לי שאני מאוד אמיצה שהלכתי לעבור את ניתוח "שירוול קיבה" ואני עונה " לא מאומץ הלכתי לניתוח אלא מתוך יאוש" החלטתי שבגיל 52 חייבים לעשות סוף סוף שינוי וזאת לאחר שממגיל 12 אני בדיאטות. התנסתי בדיאטות שונות ומשונות , חלקן במסגרת משפחתית שכללה את הורי ואחותי וחלקן כנערה ואישה נשואה לבד או בקבוצות תמיכה.
מתקופת הילדות זכורה לי "דיאטת רבין" ( במשך שבוע בכל יום אוכלים תפריט שונה : 6 בננות ושתי כוסות חלב, 6 פרוסות לחם עם חמאה, 6 ביצים ו 6 מלפפונים ירוקים) ועוד כמה שילובים שאינם זכורים לי. מה שכן זכור לי שאימי , מתוך אהבתה הבילתי נשלטת לשוקולד, הוסיפה לדיאטה "יום שוקולד", אכלנו טבלת שוקולד פרה אדומה + 3 שורות, זה היה היום הכי כיפי !!!

עשינו דיאטת חלבונים  הרבה לפני שאטקינס התפרסם לפחות בארץ , (מדובר על שנות השבעים המוקדמות), עוף, ביצים ומוצרי חלב ומלפפונים ירוקים וחמוצים ללא הגבלה עם שתיה מרובה ורק לשבועיים.

לא ארחיב אך אמנה  עוד כמה: דיאטת אורז מלא, שומרי משקל ודיאטה קלאב. קבוצות תמיכה פרטיות. התנסתי גם ב "מלתעות",הילינג ודיקור סיני. אכלנים אנונימיים ו… מה לא.?

לאורך השנים השלתי מעלי כ- 200 ק"ג כי בד"כ הייתי מרזה די בקלות . בכל כ- 3 שנים הייתי נכנסת ל"אטרף" ומנסה את כוחי בדיאטה שונה ובכל פעם לא השכלתי לשמור על הירידה במשקל יותר ממספר ימים לא רבים.

באחד הימים פגשתי חברה שסיפרה לי שבעוד מספר ימים היא הולכת לניתוח קיצור קיבה והוסיפה שם של חברה נוספת שעברה את הניתוח ימים בודדים קודם לפגישתנו. התחלתי להתעניין בניתוח, הססתי, פחדתי ולכן הנחתי זאת בצד  לעת עתה.  לאחר כשנה פגשתי את שתי החברות באותו יום, התפעלתי ממה שראו עייני והחלטתי שגם "לי מגיע" להראות טוב יותר ולהיות בריאה יותר. החלטתי שצירוף המיקרים מטרתו לכוון אותי ואני צריכה לעשות משהו ולא רק לדבר.  בו ביום פניתי לרופאת המשפחה שהמליצה לי על דר' גרון. לאחר 5 שבועות עברתי את הניתוח. עלי לציין את ההסבר המפורט, היחס החם והליווי הצמוד להם זכיתי מדר' גרון.
ערב הניתוח  משקלי עמד על 116 ק"ג והיום הוא סביב 80 ק"ג חשוב לציין ש 5 חדשים לפני הניתוח שקלתי 129!! ק"ג, כך שחשבון פשוט יראה שהורדתי 13 ק"ג בשמירה קודם לניתוח.

ביום 12.12.2008 עברתי את הניתוח.  ליום הזה אני קוראת "יום ההולדת החדש שלי" והוא חל במזל קשת, בו חל גם יום הולדתי.

מה השתנה בחיי מאז הניתוח? ה מ ו ן !
בעבר, אם לא היתה חניה ליד המקום אליו הייתי אמורה להגיע הייתי עושה סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד עד שהיה מתפנה מקום חניה, והיום? אין בעיה לצעוד כמה שצריך, לא להתנשף ולהגיע בכיף ובהמון סיפוק!

אז, החיי הקודמים סבלתי משפשפות במקומות אינטימיים שדרשו רחיצות חוזרות ונישנות בחורף וביתר שאת בקיץ, והיום? שכחתי מהצרה הזאת!
פעם קניית הבגדים עלתה בכסף רב והתבצעה אך ורק בחנויות למידות גדולות וגם שם המכנסיים (מס' 6) לא תמיד הספיקו להיקף מותני, והיום? אני קונה בגדים היכן שבא לי , אפילו בשוק "רמלה לוד", כיף אמיתי !

פעם חזיה עלתה קרוב למאתיים ש"ח, היום במחיר הזה אני קונה 6 חזיות ומחליפה לפי צבע הבגדים. איזה כיף !!!
אנשים לא מזהים אותי, מרימים גבה ומחמיאים.  הכי כיף שבעולם !!
בן הזוג והילדים תמכו, תומכים ומאושרים ולהם תודות רבות !!!!!!
עשינו מינוי במועדון ספורט ואני מסתובבת עם בגד ים, מכנס צמוד בחוגי פילאטיס ועיצוב וחיטוב. מי חשב שיגיע יום כזה. הביטחון העצמי שלי נמצא בצמיחה מתמדת.

מה עוד אני עושה?
אני נשקלת כמעט בכל יום. אוכלת כל כ 3 שעות. מקפידה על כמויות קטנות של אוכל ושותה מים.
נסיוני לימד אותי שטוב לי לשתות משקה חם (קפה/תה) לאחר האוכל בלגימות קטנות ובכמות קטנה, זה מוריד לי את האוכל.
סבלתי מאוד מגזים בבטן אך בעזרת שינוי תזונתי וצריכת אנזימי עיכול השתפר מצבי עד מאוד.
מיותר לציין שאיני ממליצה לאחרים לעשות מה שאני עושה ויש להיוועץ בבעל מקצוע.

בקיצור, חיים חדשים.

אני משוחחת עם אנשים מספרת להם את חוויותי ומבקשת מהם לחשוב על חיים בריאים אך אינני מנסה לשכנע אף אחד ללכת בדרכי.

אם את או אתה רוצים לשוחח עימי  על עצמכם או בן משפחה, קרוב או מכר ,אתם מוזמנים לעשות זאת בכל עת.

דליה אשל-מרום

לטלפון :   052-4492338

או לכתובת המייל שלי:  eshkap@gmail.com

סיפורו האישי המרגש של אלי לוי

שמי אלי לוי, אני מגדל לבד 2 ילדים קטנים, בן בן 11 ובת בת 10. לפני כ 6 שנים עברתי 2 התקפי לב וגם אירוע אחד של דום נשימתי. שקלתי אז כ – 152 ק"ג. עשו לי צנתור וגילו סתימה של 70% בעורק הראשי. ניסיתי דיאטות רבות ללא הצלחה ולבסוף התייעצתי עם רופאת המשפחה לגבי ניתוח קיצור קיבה. הגעתי למצב שהייתי אוכל בכל ארוחה כמויות עצומות. לדוגמא כשהייתי עושה על אש אכלתי כ 20-25 כנפיים, כשאכלתי שווארמה אכלתי 4 מנות והייתי ממלא את הפיתה חצי בשר וחצי שומן.
חיי היום יום היו קשים ביותר. כשליוויתי את ילדי לגן מרחק כ 500 מ' הייתי נאלץ לנוח כ 3 פעמים בזמן ההליכה.
לאחר התייעצות עם רופאת המשפחה הופניתי לד"ר נסים גרון מנהל המחלקה הכירורגית בבית חולים פוריה. בפגישה הסביר לי ד"ר גרון על הניתוחים שקיימים, תוצאות וסיבוכים. החלטתי לעבור ניתוח מעקף קיבה, ואחרי שעשיתי את כל הבדיקות אושפזתי בפוריה לניתוח.
נכנסתי לניתוח בשעה 08:00 בבוקר והגעתי למחלקה לאחר התאוששות ב 18:00. כבר בשעה 22:00 הורידו אותי לשבת בכורסא והספירה לאחור החלה (במובן לרדת במשקל). הייתי מאושפז כשבועיים והשתחררתי מבית חולים עם צורת אכילה חדשה בהנחיית דיאטנית. ירדתי יפה במשקל והורדתי כ 90 ק"ג בשנה הראשונה. היום אני 5 שנים אחרי הניתוח, משקלי יציב על 70 ק"ג ואין מצב שאני עולה חזרה במשקל. היום אני יכול לשחק כדורגל עם ילדי, אני יכול ללכת ולרוץ ומרגיש הרבה יותר טוב. הפסקתי כמעט את כל התרופות שלקחתי לפני הניתוח ואני יותר בריא מתמיד.

האוכל נשאר אותו אוכל שאכלתי לפני הניתוח, מה שהשתנה זה כמות האוכל שירדה בצורה משמעותית וצורת האכילה. אני גאה במה שעשיתי ועברתי את כל זה בזכות הבן אדם הכי יקר לי והוא ד"ר נסים גרון.(ולמה הוא יקר לי?), כי הוא הציל אותי ממוות והכניס לי חיים חדשים ויותר מאושרים. היום אני מאושר מצורת חיי החיצונית והפנימית וגם כאן לא מפסיק להודות לד"ר גרון ואנשי מחלקתו כולל רופאים ואחיות הם היו השליחים של הקב"ה ששלח אלי.

אני פנוי לכל שאלה לכל בעיה ולכל התייעצות מימכם האנשים השמנים שמעוניינים בניתוח קיצור קיבה. הטלפונים שלי הם:
050-2731255
052-5046217
בהצלחה לכולם
אלי לוי

שפל. נמוך כל כך. מכאן אפשר רק לעלות...( או לרדת? )

גייסתי את כל הפרימיטיביות שיש בי (וגם לא מעט ציניות עד רשעות גבוהת גלים…) כדי לשאול אתכירורג השד שאצלו נבדקתי בבדיקה שגרתית: " הניתוח שאתה ממליץ עליו הוא הניתוח שנשים שכתוב עליהן בעיתון מתות בגללו? לא היה לי מושג קלוש על מה הוא מדבר.
גבירתי, את תמותי מעודף המשקל שלך לפני שתמותי מניתוח השרוול " אמר ד"ר זילברמן. אני ממליץ לך לפנות בדחיפות לד"ר גירון במחלקה הכירורגית בבית החולים פוריה להתייעצות בנושא.
הוא לא חייך בכלל, הפנים שלו היו עייפות ומודאגות , כמו מישהו שכבר ראה הרבה גיבורות כמוני, ואני הרגשתי שוב,  כמו תמיד, את הסכין של הפחד ישר לתוך החזה.
הסכין הזאת נשארה נעוצה בתוכי כשלבשתי את שמלת האוהל הכעורה על 150 הקילוגרמים שלי. הרגשתי זקנה ועייפה והתנשמתי בכבדות. כל מאמץ קטן כמו התלבשות ,  לווה בקוצר נשימהובתחושת חנק. התקשיתי להיכנס ולצאת ממכונית, לטייל בין חלונות הראווה, לטפס במדרגות, ואין מה לדבר על לצאת לטיול משפחתי או לטיול שמנתי עם תלמידים. מחתיכה הפכתי לאישה שמנה. לנכה.
ירדתי מהקליניקה שלו, מזיעה ומתנשפת, אישה אדירת מימדים, בת חמישים, מיואשת, בודדה, מדוכאת. הרגשתי כל כך רע. אני שהייתי תמיד היפראקטיבית, חיובית, שמחה ומלאת אופטימיות. כל דריכה על כפות רגלי הנפוחות עלתה לי בכאב של שריפה.
ברגע ההוא, במקום הכי נמוך בחיים שלי,  כך סתם בין השוק העירוני והסופרפארם בטבריה, שלח הקב"ה את ידו הקדושה כדי להרים אותי.
פגשתי לפתע את י. מכר שלי שלא ראיתי מזה זמן רב. הוא היה מוכר לי  כאיש ענק מימדים עם בטן אדירה שהשתפלה בכבדות ממכנסיו. הוא תמיד היה קצר נשימה ונראה תמיד כעל סף חנק. אבל עכשיו, לפני עמד צעיר חתיך בג'ינס ובנעלי ספורט אופנתיות. שערו מרוח בג'ל קוצים. הוא נראה פשוט מדהים כאילו נעשה צעיר ב20 שנה. " מה עשית? כמעט צעקתי. " ניתוח שרוול אצל ד"ר גרון בפוריה"…
אם יש רגע מכונן בחיי אדם, זה היה הרגע שבו הרגשתי שהקב"ה שלח אלי שליח.גמלה בי ההחלטה באותו רגע ממש. המילה שרוול הפכה למנטרה, לתפילה, לאובססיה, לטירוף. למשאת נפש. אני רוצה לחיות. גמלה בי ההחלטה.
כמו טיל מבוית, כמו לוחם קומנדו ממוקד מטרה  הסתערתי על המשימה. מאותו  רגע ואילך החלה עבודתי כתחקירנית או כחוקרת מלומדת: חיי הפכו קודש לחקר הניתוחים הבריאטריים. הקדשתי את כל זמני הפנוי כאמא לעשרה ילדים ומורה במשרה מלאה כדי ללמוד את הנושא. ישבתי שעות כדי לקרוא כל חומר אפשרי באינטרנט, עיניתי את רופא המשפחה שלי בשאלות קשות, והתחלתי להתקשר ביוזמתי לאנשים שלא הכרתי ושעברו את הניתוח לקיצור קיבה מסוג שירוול כדי להציק גם להם.
"הפכתי לפצצה, ירדתי 70 קילו", אמרה לי קיבוצניקית אחת שנותחה שנה קודם אצל ד"ר גרון.
"ידעתי רק שאני רוצה שלילדים שלי יהיה אבא, לא רציתי למות צעיר"  ענה לשאלתי האם לא פחדלמות בגלל הניתוח, רופא אחד שהשיל כ-70 ק"ג ממשקלו אחרי שנותח אצל ד"ר גרון" .
כשעליתי, אחרי שבועיים, על המשקל במרפאה של ד"ר גרון המשקל הראה: 150 ק"ג. לא   ניסיתי אפילו להסתיר כמו תמיד את המחוג מפני בעלי שעמד מאחורי . הבטן שלי, החזה והירכיים שלי היו כל כך גדולים שלא יכולתי אפילו להתכופף כדי לשרוך את שרוכיהן של נעלי הספורט המגושמות שנעלתי.

מדרגה ראשונה: חותכים. לידה. שלום נעורים.  
ברוכים הבאים חיים חדשים. חיים שלמים נשארים מאחור
לילה ראשון.
כואב נורא.
מסטולית מחומרי ההרדמה אני מלטפת את ידו של האח, גבר, זר מוחלט, שבא לטפל בי במחלקה ואמרת לו: איזה מתוק!
בוקר חדש.
ד"ר גרון הוא איש עדין הליכות ורך דיבור. אבל  אל תרשו לחיצוניות הנימוחה הזאת להטעות.
הלומת כאב ותרופות משככות, התחננתי לפניו בביקור הרופאים שלאחר הניתוח להשאיר את הקטטר המנקז את השתן, כדי שלא אצטרך לרדת מן המיטה לשירותים, ואת צינור החמצן שבאף.  ממוקד ונחוש כמו מג"ד בגולני הדת מצווה עלי לרדת מן המיטה ולהתיישב בכסא, ולאחיות הורה להסיר את הקטטר ואת צינור החמצן. הוא מסביר לי כי מוקדם ככל האפשר עלי לחזור לתפקוד בסיסי עצמאי . אני מבלה את השבוע במחלקה הכירורגית בבית חולים פוריה. אירוח של חמישה כוכבים. מאחרונת עובדות הניקיון דרך הצוות הסיעודי,(מי אמר שהוא שולח את אחיות המחלקה הכירורגית לשבוע פינוק ומסאז'ים בצימר יוקרתי?) ועד לרופאים הזוטרים, הבכירים ומנהל המחלקה בכבודו ובעצמו . כולם שופעי רצון טוב, אדיבות ומקצועיות לעילא. הצוות מרחף מסביבך יום ולילה.  מסביר, מעוטף ומכיל את המטופלים. והמטופל? נרגן כמו ילד בן חמש. הצוות עומד באתגר בכבוד ואינו מאבד לעולם את סבלנותו. .
כדי למנוע סיבוכים אפשריים  מן הניתוח אני מתחילה בסדרה של תרגילי נשימה לאוורור הריאות בהדרכתה של פיזיותרפיסטית. יומיים אחרי הניתוח – כבר לא כואב. ד"ר גרון מצווה עלי ברגישות אך בנחישות: "אני רוצה לראות אותך כל שעה עושה סיבוב במחלקה!" . כמו תינוק שלומד ללכת אני מדדה מצד לצד בהליכה אווזית. אני נורא מתביישת שיסתכלו עלי אבל אני גוררת את 150 הקילוגרמים שלי כל שעה מסביב למחלקה ומאז לא מפסיקה לצעוד.
מחוברת לאינפוזיה. אני בהיי. מצב הרוח שלי הרוח מרומם. אני מתקלחת, מתבשמת, ומתאפרת כל בוקר. לובשת את החלוק הכי יפה שלי, שומעת מוסיקה קלסית באוזניות מיושנות מן הרדיו, וקוראת המון.
אסור לאכול בשבועיים הקרובים, ולאחר יציאתי מבית החולים בהדרכתה של הדיאטנית המקסימה מנו , אהיה נתונה בדיאטה של נוזלים צלולים.  אבל עכשיו אני בצום מוחלט, לא רעבה ולא צמאה, אבל עדיין חושבת על אוכל.
אף אחד כאן לא חשב על זה אבל מנותחי הקיבה משוכנים בחדרים בהם האורחים הצדיקים מקיימים מצוות ביקור חולים כרגיל: כולם שם טוחנים עוגות, פירות, באקלאוות וכנאפה.
בערב הצוות מגיש ארוחת ערב למטופלים. אני מריחה את הריח של טונה ושל גבינה לבנה ונטרפת. למחרת בבוקר אני עוברת ליד חדר הצוות ומריחה ריח של נס קפה משובח עם חלב,  והבטן מתכווצת. מגעגוע.
ביום אחר, אחרי ארבעה ימים ללא אוכל, אני מריחה פתאום, במסדרון ליד הרנטגן את ריחו של הפלפל הירוק שאוכל טכנאי הרנטגן, בתוך הכריך שלו. איזה ריח מגרה  יכול להיות כבר לפלפל ירוק? מה  אעשה כשאריח שווארמה עם עמבה? ידעתי כי בניתוח מסירים מן הקיבה חלק שנמצאת בו הבלוטה המפרישה את ההורמון הגרלין האחראי על תחושת הרעב. מה קורה פה? למה אני מרגישה כך?
זהו. שאני לא ממש רעבה. 
המוח עדיין לא התרגל.
השמנים רעבים דרך המוח ולא באמת מן הקיבה. את התחושה הזאת למדתי לזהות הרבה יותר מאוחר. וזה השיעור הראשון למדייט המתחיל: מתי אני באמת רעב וצריך לאכול?  מתי המוח רעב לסרוטונין משכך כעס? בדידות? שעמום? חרדה? תחושת חולשה קנאה או חוסר ערך עצמי?
אמאל'ה! מה עשיתי לעצמי! תעצרו את העולם! אני רוצה לרדת!

מה, עדיין לא בלונדינית עם עיניים כחולות?
יום שישי. 12 בצהריים . לפני שעה השתחררתי מן המחלקה. אני במטבח . אופה ומבשלת לשבת. ערב שבת. מותר לי לשתות רק נוזלים צלולים . החלות של שבת, האוכל הנהדר לא עושה  לי כלום. אני מרגישה נהדר. צמוד אלי נקז: מעין שקית קטנה המנקזת את עודפי ההפרשות מן הקיבה. אני לא חשה חולשה כאב או עייפות. אני מאושרת, בעלי, ילדי עוטפים אותי באהבתם, אפופת תקוות לעתיד.
בבית החולים ירדתי לאחר שבוע בצום אולי  קילו אחד. אכזבה קלה. קיוויתי לחזור הביתה בלונדינית עם עיניים כחולות. סתאאם!
אבל אף אחד לא חתך את עודפי השומן שלי בסכין בחדר הניתוח. חובת ההוכחה מוטלת עלי.
שבת בבוקר.
על הפלטה מונחים בורקסים וביצים קשות.  על השולחן מטבוחה טובלת בשמן וסלט חתוך דק דק מוצף בשמן זית, וזיתים נהדרים. אני מבינה פתאום, לא. לתודעתי מחלחלת ההכרה:
אם רק אטעם, אם רק אתפתה: אני מתה.
אין יותר עשרה בורקס לארוחת הבוקר של שבת! (עם שתי ביצים קשות ונס קפה על חלב).
אני פורצת בבכי נוראי. כל שבת הייתי תמיד עסוקה במלאכת הקודש של האכילה. תם עידן בולמוס האכילה בחיי. הלכתי לניתוח בהחלטה רציונלית להציל את חיי אבל רק עכשיו אני ממש מעכלת, וההכרה מכה בי בעוצמה שלא צפיתי. המוח דורש את מנת הסרוטונין שלו שלא מגיעה.

שבוע לאחר הניתוח או: איך נגמלתי מפחמימות
שבת בצהריים. אני שוכבת על השטיח בסלון ביתי. הילדים שלי מביטים בי בתדהמה ומבוכה. איזה בכי מטהר זה היה! נשטפו לתוכו כעסים כאבים ותסכול של שנים. בעלי מחבק ומלטף אותי ואומר לי מילות נחמה וחיזוק: "אני איתך. כולנו איתך. אנחנו נעשה את זה ביחד. אל תפחדי עכשיו." הילדים צופים  ובוחנים אותי בעיון כדי לאמוד את הסיטואציה החדשה של אמא "חומה בצורה" שתמיד הייתה במגדל הפיקוח ובשליטה עצמית מושלמת.
האם יש סדקים בחומה? . האם בכלל אפשר לאטום את הסדקים ולמלא את החלל ללא הסיוע המנחם של הפחמימות? מה עושים עכשיו ולאן אני הולכת מכאן?

השבת הזאת הייתה מעין יום כיפור קטן. יום של חשבון נפש אחרי עשרת ימי תשובה.  אחרי שבועות של פעילות חקר קדחתנית והתרוממות הנפש לקראת הניתוח, ומיד אחריו, אני מתבוננת במראה אל תוך נפשי, ללא מסיכות או סיסמאות.  מתעמתת מול הפחדים והכאבים הכי בסיסיים שלי ומבינה שמן השטיח הזה, על רצפת הסלון אין לאן לרדת יותר. מכאן אני יכולה רק לקום. המשפחה האהובה שלי: בעלי וילדי עוטפים אותי באהבה, ואהבתם נושאת ומרימה אותי. בעלי הוא הגור והמנטור שלי. הוא מלווה אותי יום יום ורגע רגע בתהליך. הוא מלמד אותי את כל מה שני יודעת היום על תזונה ופעילות גופנית. הוא מנגב את דמעותי ולעולם לא נותן לי ליפול לתהומות שאורבים לי שם בחושך. אלו שמובילים אותך בלילה בעורמה למקרר.

אז מה אכלתי? (או בעיקר: מה לא אכלתי…)
יום ראשון. שבוע ויום לאחר הניתוח.
אני בכלל לא רעבה.  ובאופן מדהים: המחשבות האובססיביות על אוכל נעלמות כלא היו.
בעיקר שותה מים בכמויות מדודות וזה ממלא אותי מאד.
כותשת אל תוך המים מולטיויטמין, סידן, ברזל  וויטמין D ו-B12  שצוויתי לקחת ע"י הדיאטנית.
שותה מרק צלולים של ירקות ואבקת חלבונים מהולה במים.
אבל אני לא נוגעת – לא מתקרבת- לא מביטה –ובעיקר לא חושבת על פחמימות.( לא לחם, לא תפוח אדמה לא אורז או פסטה).

זאת הדיאטה שלי למשך שלושת השבועות שלאחר הניתוח . אבל איזו ירידה אדירה במשקל!
שלושה שבועות אחרי הניתוח אני כבר משילה 15 ק"ג ממשקלי, ומרגישה נהדר!

מתקיימת חודשים ארוכים מדיאטת החלבונים, דלת שומן, דלת שארית, בעקר מרוסקת וטחונה בהתחלה. ( מעט עוף טחון כקציצה, יוגורט 1.5% גבינה חצי אחוז שומן) אחרי חודשיים אני מתחילה להוסיף בזהירות מידי יום ירקות טריים, פרי אחד ביום, מעט מאוד קטניות כמו עדשים ושעועית, וחלבון ביצה פעמיים ביום (בעיקר לאחר פעילות ספורטיבית כדי לסייע לגוף לבנות ביתר יעילות את השרירים) .
בחודשים הראשנים אני צורכת 500- 700 קלוריות, ומגיעה עד ל1000 קלוריות ביום וזהו.
אני לומדת לקרוא לראשונה את תווית המזון שבסופר, ולומדת בע"פ טבלאות ערך קלורי של מזון .
אז נכון שבימים הראשונים, של הגמילה מפחמימות, אנשים מסוימים עלולים לחוות תחושות של התרוקנות ודכדוך שהם תוצאה של ירידה בכמות הורמון הסרוטונין עקב אי צריכת פחמימות.( ההורמון המופקד על תחושות שביעות הרצון וה- WELL BEING  שלנו). אני קוצה להניח שמדובר במעין תהליך גמילה פיזי במיעוטו ונפשי ברובו, מחומר שמעניק לאדם השמן תחושה כוזבת , אשליה, של שימחה, מלאות ושביעות רצון.
מבחינתי,  למדתי מניסיוני בתהליך לא פשוט, אפילו כואב,  להתבונן אל הנפש פנימה, ולבחון מה אני באמת צריכה,  כתחליף למזון מנחם, מרדים וממלא.  למדתי גם כי  האנדורפינים, ההורמונים המשתחררים בגוף לאחר פעילות גופנית, בהחלט יכולים להוות תחליף מספק לאכילה. אבל התובנות האלה לא התגבשו בן יום וכל אדם יחווה את התהליך הזה באופן שונה.
יש אנשים שהמשיכו לצרוך אחרי הניתוח מזנות בעלי ערך קלורי גבוה אך בכמות קטנה, ולא עסקו בספורט. אנשים כאלו יאבדו הרבה פחות ממשקלם. אחרים שדחסו בכוח כמויות גדולות של מזון עלולים לגלות כי הכיס השרירי הזה עשוי להתרחב ולאבד את אפקט ההצרה שלו – וחבל שכך.

ספורט? אני???
מוצאי שבת. בדיוק שבוע לאחר הניתוח.
השעה מספיק מאוחרת ואין אדם ברחוב. אני כל כך מתביישת ולא רוצה שאיש יראה אותי. הרגליים שלי כל כך נפוחות שאין שום סיכוי להעלות עליהן נעל ספורט כלשהיא. אני נועלת את נעלי הספורט של בעלי במידה 43 , לובשת את שמלת השק הענקית שלי, ויוצאת מן הבית לצעידה ברחוב שליד ביתי. בני וביתי הגדולים מלווים אותי. בכבדות אני יורדת את שלושת המדרגות אל הרחוב. אני מניחה את יד ימין על כתפו של בני ואת יד שמאל על כתפה של ביתי וצועדת כמו תינוק את הצעדים הראשונים שלי כספורטאית.
אני ספורטאית?
רחוק מכך.
לאיזה מרחק בדיוק אפשר לשנע את 150 הקילוגרמים שלי ולהשאר בחיים?
בצעירותי הייתי שחיינית ושחקנית כדורסל, אבל  מזה שנים נמנעתי מכל זכר של פעילות גופנית. ולא: הטיפול במשפחה ואחזקת הבית אינם פעילות גופנית.  תמיד עמלה על תיקון עולם. פצצת אנרגיה , הופכת עולמות כדי להושיט יד להציל ולטפל. אבל שוכחת  אותי, את עצמי.
אחרי  עשרה מטרים אני כרגיל מתנשפת. אחרי עשרים מטרים אני כבר מתנשפת בכבדות. חם לי נורא. אני שופת זיעה. כדי להקל על התנועה אני מתנדנדת מצד לצד כמו אישה הרה . הירכיים שלי ענקיות והן משתפשפות באלימות זו בזו. הלחץ עצום על כפות הרגליים המעונות והנה מתחילה תחושת השריפה הנוראית: בתחילה בכפות הרגליים ואח"כ בחזה. אני בטוחה שאני צריכה צינתור. אבל כבר שנים אני כבר חייה בהכחשה.

קשה לי לנשום. יש עלייה קטנה, קטנטונת, ליד ביתי ושם אני עוצרת. אני עומדת ליד פח הזבל של משפחת      .
אי אפשר יותר.
מעולם בחיי לא הצלחתי לעבור את הנקודה הזאת בהליכה ברגל. צעדתי בדיוק ארבעים מטר. אני מביטה בייאוש אל המדרכה הנמשכת מכאן הלאה. האם שם נמצאת הארץ המובטחת? מה מאושרים האנשים שיכולים לצעוד להם בחופשיות על המדרכות כאוות נפשם!

מן הרגע הזה ואילך הופכים פחי הזבל שעל המדרכה לנקודות  ציון המרחק שהתקדמתי מידי יום ולמשאת נפש. זאת מפני שאני לא מוותרת לעצמי. למחרת בדיוק באותה שעה בליווי הילדים אני יוצאת לאותה צעידה.
שמלת אוהל ענקית.
נעלי הספורט הענקיות של בעלי.
מדרגות.
עשרים מטר.
שריפה.
הברכיים שלי צועקות חמס.
אבל אני הולכת ומאריכה מידי יום ומידי שבוע את המרחק בהדרגה.השלב הבא:
הפח של טוויטו. עלייה קטנה. נצחון קטן.
ואחר כך עד למועדון הישוב.
עוד נצחון.
כדי להגיע למכולת אני צריכה לטפס עלי של כ 50 מטרים מיוזעים ומתנשפים, וזה הרגיש וכאב אז  כמו לטפס על האוורסט.
עוד נצחון.

שבועיים לאחר הניתוח אני מתקשרת אל מאמנת הכושר גליה כהן שמאמנת אימוני כושר גופני במועדון היישוב. מאוד מטרידה אותי השאלה האם רוב המתאמנות הן צעירות? חתיכות?
כשאני נכנסת לסטודיו אני פוגשת לראשונה את גליה שאחרי ד"ר גירון הופכת לאדם המשפיע ביותר על חיי. מאותו רגע שבו עברתי את סף הסטודיו שלה חיי כבר לעולם לא ייראו  דומים לשום דבר שהכרתי קודם לכן.
המאמנת גליה מעבידה אותי בפרך פעמיים בשבוע למשך שעתיים באימונים משתנים שכוללים את כל מרכיבי הכושר הגופני: אימון אירובי לפיתוח סיבולת לב ריאות: מחול אירובי, מדרגה ואינטרוולים משקולות, עבודה מול התנגדות: משקולות, פרפרים,וגומיות, עיצוב וחיטוב שרירים ו, ומתיחות להארכת השרירים והגמשת המפרקים. כל אימון מתחיל בחימום ומסתיים בהרפייה ומתיחות. .המוזיקה , אוי המוזיקה הזאת קיצבית ומטריפה ודוחפת אותי להפיק יותר ויותר מעצמי. לימים הפכה לחלק מחיי עד כדי כך שאיני יכולה לבצע פעילות גופנית בהעדרה. המוזיקה הזאת נקשרה כנראה במוחי עם החוויה המשקמת המתקנת הזאת של הלידה מחדש.

באימונים הראשונים, אני מצליחה לעמוד על הרגליים במשך חמש דקות ובשאר הזמן עיני מלאות דמעות ואני עומדת ומתבוננת על המתאמנות האחרות, בעצב, בבושה, ולפעמים אפילו בשנאה. מידי פעם במהלך האימון אני מנסה להפעיל את גופי ונדהמת שוב ושוב בעיקר מן התחושה המתסכלת של בגידת הגוף. בכל שיעור אני מעיזה ומצליחה מעט יותר .. אני מנסה באמצעות דמיון מודרך לדמות לעצמי את התנועות. אני מדמה במוחי את התנועות הנדרשות כאילו אני ממש עושה אותן. לא מזיזה אפילו איבר אך מדמה לעצמי את תחושת התנועה ומנסה לחדור את חומות המוח הסרבן. שאינו מוכן עדיין לפקוד על האיברים לנוע. זה אולי נשמע מוזר אבל זה עבד ובגדול. דמו בנפשכם שניתן אפילו להפעיל את מנוע המכונית גם לא באמצעות מפתח ההצתה אלא בדרכים עוקפות…
מעולם לא עזבתי את הסטודיו לפני תום האימון. גליה, מקצועית לעילא, מכילה את תסכולי ובאותה עת  מעודדת, ומדרבנת אותי להרחיק בכל שיעור את גבול היכולת שלי.
בהתחלה : " לאט לאט מיכל, בקצב שלך, אל תעמיסי על עצמך, תקשיבי לגוף שלך.
או: " איזו גדולה.. גדולה מהחיים,"  היא משבחת אותי על כל זנב גילוי של מוטיבציה ונחישות. היא בונה את הבטחון העצמי שלי בהדרגה ובנחישות. מפני שאחרי זמן מה המלל כבר משתנה:

"תציקי לשומנים, אל תוותרי לעצמך! עוד! עוד להמשיך. עוד לא כואב! אני לא מרשה לך להפסיק. לא יכול להיות,  את יכולה עוד קצת, ועוד אחד בשבילי , ועוד אחד לשנה הבאה!"
ובשיאה של שטיפת המוח השיטתית היא משכנעת אותי: " איזה כיף? כמה נעים? "
וזה באמת נעים. אני פשוט מתאהבת . בגליה. ובפעילות הגופנית. הכושר האירובי שלי משתקם פלאים. אני מרימה משקלות כבדים יותר מיתר המתאמנות, אני חוזרת על סדרות תרגילים נוספות ומגבירה את קצב ואיכות התרגול בהתמדה. השרירים מתחזקים ומתארכים. המפרקים מגמישים.

שטיפת המוח של גליה עושה את שלה, מפני שלאחר זמן מה אני כבר מדקלמת לעצמי את המנטרות שלה בעצמי, גם כשהיא איננה, במהלך הצעידות שלי: עוד לא כואב! נעים! אל תוותרי לעצמך!

לאחר כמה חודשים, חמושה במכשיר MP3 לצלילי מוזיקת טרנאנס מטריפה ומחרישת אוזניים, אני כבר צועדת פעמיים ביום ומגיעה למרחק הליכה של 10 קילומטרים ביום.  צועדת מהר,  לבד, ובעיקר איני מוותרת לעצמי בשום יום. אני צועדת בחורף בגשם ובקור המקפיא, אני צועדת ב40 מעלות חום עם מיליוני אחוזי לחות באוויר. שום תירוץ אינו תופס ומשורה דבר לא ישחררני.

אני מעבירה מסר ברור לבני משפחתי וחברי ובעיקר לעצמי כי הפעילות הגופנית היומיומית שלי הם פעילויות מצילות חיים שאי אפשר לדחותן או לבטלן בכל מחיר.  אני מגלה את הצעידה והריצה בשדות שמתחת לכביש פוריה. האדמה רכה אך לא בוצית והיא קולטת את משקל גופי ומשמשת לי בולם זעזועים שמונע ממני כאבי ברכיים או מפרקים. הנוף עוצר נשימה בחורף ובקיץ שקיעות זריחות, חריש זריעה, וקציר. אני חווה את מחזוריות הטבע ומעגל השנה במלואו ביחד עם התהליך המדהים של ללדת את עצמי מחדש בכל יום. היה  בכך מזור ומרפא לנפש. אני מגלה שבחורף אני יכולה לרדת בהליכה לטבריה אל מקום העבודה שלי ברגל. עם הזמן אנשים שחולפים על פני במכוניות מתחילים לזהות אותי לנפנף או לאותת לי בפנסיהם כאילו היינו מכרים ותיקים. נהגי משאיות  בכביש פורייה צופרים לי לשלום כשהם חולפים על פני מידי יום באותה השעה.

גילוי חדש ומטלטל  עבורי מתרחש כשגליה מציידת כעבור כמה חודשים את הסטודיו במראות ענקיות חדשות. אני מגלה בתדהמה את הגוף החדש:מוצק ושרירי שקיבלתי. עד אותו יום לא העזתי להביט על עצמי במראה. מטפורית ופיזית. אני קונה לכבוד המאורע בגדי ספורט מלייקרה צמודה שמבליטים את ההישג.

אשה מכוונת יעדים ומטרות
ארבע מטרות העמדתי לעצמי בתהליך: 
הניתוח התקיים ב1 ליולי 2008  
מטרת 100 ק"ג בחנוכה  2008– היעד הושג במלואו. 
מטרת 80 ק"ג בפסח 2009-  היעד הושלם בהצלחה. 
מטרת 75 ק"ג ב11 ליוני 2009 – יום הולדתי ה- 49-  עשיתי זאת! 
מטרת 80 ק"ג בחנוכה 2009- הגעתי למשקל היעד בתוך שנה וחצי.

והכי חשוב: ממשיכה לשמור על משטר אכילה קפדני, עוסקת בספרט באופן קבוע, אני מצליחה לשמור כיום על משקל קבוע של 70- 72   ק"ג  .

להרגיש כמו מליון דולר!
נכנסתי לפני כחודש לקנות מעיל בפעם הראשונה מזה 20 שנה, ומדדתי מעיל אלגנטי יפהפה במידה 42. המוכרת בחנות אמרה: זה ממש ענק עליך, את צריכה ללבוש מידה 40 ואפילו 38. זה היה רגע מטהר של עונג צרוף. אחרי שנים שבהם נמנעתי מלהיכנס לחנויות בגדים והגעתי למידה המפלצתית של 58 , ובעיקר נאלצתי לתפור שמלות אוהל ענקיות בהזמנה מיוחדת, אני קונה היום את הבגדים היפים ביותר בכל חנות שבה אחפוץ, מצליחה לנעול מגפיים על עקבים גבוהים, להראות נהדר ולקבל מחמאות. אני ישנה שנת לילה נהדרת בת 5 שעות ביממה ערנית ופעילה כל היום ממש כמו השפן של אנרג'ייזר. אני לומדת לתואר שני באוניברסיטת חיפה , מגדלת משפחה באהבה ומורה במשרה מלאה. הבדיקות שאני עורכת אחת לחצי שנה מעולות, (לחץ דם, כולסטרול, סוכר, שומנים בדם, ויטמינים ומינרלים). המון חמצן מגיע עכשיו למוח מה שאומר שאני חדת וחריפת שכל יותר מאי פעם ומתמודדת עם מטלות החיים כמו נמרה. החיים נראים ומרגישים לי הרבה יותר קלים, כי אני  כל כך קלה גמישה וזריזה וקל לי לנוע ממקום למקום.

מה משמעותו של ה"שירוול"  בחיי?
להכרתי, הקב"ה  יתברך שמו, בחסדו כי רב, שלח נשמה טהורה את ד"ר גירון כמו מלאך או שליח לעזרתי כשהייתי במקום הנמוך ביותר בחיי כדי ללדת אותי מחדש. הרופא ברוך הידיים הזה, תפר עבורי כיס קטן ומצומק שהוא נעים להכיר: הקיבה החדשה שלי. כאן הסתיים תפקידו, ומכאן פגשתי אותי, את עצמי.
מכאן נפתח לי פתח של פעם בחיים ל"הזדמנות שנייה". אני בורכתי – כי לא לכל אדם נפתח בחייו חלון הזדמנויות שכזה.  החלטתי למנף את הניתוח  למהפך אמיתי בחיי.

מיכל: michal.partner@gmail.com

דר' נסים גרון – מרפאות

אסותא חיפה 
כתובת:
קניון לב המפרץ
צ'ק פוסט – חיפה

טלפון מזכירה ציפי:
050-8642138

ד"ר ניסים גרון:
053-9260690